כשנתינה הופכת לעומס: למה אנחנו נותנים יותר מדי – ואיך לומדים לעצור בזמן

כולנו מכירים את זה – החברה שתמיד עונה לטלפונים גם כשאין לה כוח, העובדת שלוקחת על עצמה עוד ועוד משימות כדי שלא יכעסו, או האמא שמוותרת על עצמה כל הזמן כדי שכולם יהיו מרוצים.הן נראות חזקות, נדיבות, עם לב ענק – אבל בפנים לעיתים מסתתרת עייפות גדולה.

נתינה אינסופית נובעת לרוב לא רק מרצון לעזור לאחרים, אלא גם מתוך צורך פנימי:

• הרצון להיות אהובים דרך ה"כן" התמידי.

• הפחד שאם נגיד "לא" – נאבד את המקום שלנו בחיים של האחר.

• התחושה ש"הערך שלי הוא במה שאני נותן לאחרים".

במילים אחרות – הנתינה כבר לא חופשית ואוהבת, אלא הופכת להיות סוג של אסטרטגיה לשרוד, לשמור על קשר או להרגיש חיוניים.

ההשלכות:

• שחיקה נפשית ופיזית.

• כעס סמוי או תסכול.

• יחסים לא שוויוניים שמבוססים על תלות ולא על חופש.

איך יוצאים מהמלכודת?

1. מודעות – לעצור ולשאול: אני נותן עכשיו מתוך רצון אמיתי או מתוך פחד שלא יאהבו אותי?

2. גבולות – ללמוד להגיד "לא" מבלי להרגיש אשמים.

3. איזון – לזכור שנתינה אמיתית יכולה להתקיים רק כשיש לי גם מה לתת לעצמי.

4. קבלה – להבין שמי שאוהב אותי באמת – ימשיך לאהוב גם כשאגיד "לא".

נתינה בריאה היא כמו מעיין נובע – היא זורמת מתוך מלאות פנימית, לא מתוך חוסר.כשהיא באה ממקום של חופש, היא מזינה גם אותנו וגם את הסביבה שלנו, ומאפשרת למערכות היחסים שלנו להיות עמוקות ואמיתיות יותר.