גיל ההתבגרות של הילד במשפחה הגרעינית, תובע מהמערכת המשפחתית מידת גמישות רבה יחסית בכדי לאפשר את ההתפתחות האישית של המתבגר במעבר מתקופת הילדות לתקופת הבגרות הצעירה. תהליך האינדיבידואציה של המתבגר מהמשפחה ההורית הוא אחד המשימות ההתפתחויות החשובות ביותר הן של המתבגר והן של המשפחה כולה. המשימה ההתפתחותית של המתבגר היא גיבוש זהות עצמאית, בוגרת וייחודית וכן מימוש תהליך הפרידה הפסיכולוגית מהוריו כדי שיוכל בתקופת הבגרות הצעירה לשאת באחריות ובמחויבות שנתבעות ממנו כפרט בוגר בחברה.
המשימה ההתפתחותית של המשפחה היא הסתגלותה לשינוי איכותי שחל באחד מחבריה, בעיקר, הפחתת התלות של המתבגר בהורים, שינוי ברמת האינטנסיביות של הקשר בין המתבגר להוריו, הפחתת הסמכות ההורית כשהמתבגר אוטונומי חלקית בקבלת ההחלטות שלו, לשים לב- הפחתת הסמכות ולא ביטול של הסמכות ההורית, זאת אומרת ההכרה שישנם נושאים שהמתבגר רשאי להחליט בעצמו.
ריבוי ההתנסויות של המתבגר מחוץ למרחב המשפחתי הופכות להיות משמעותיות לגביו הן במציאת אובייקט אהבה מחוץ למשפחה ויצירת קשרים משמעותיים עם בני זוג. תקופת גיל ההתבגרות מאופיינת בהתנסות המתבגר בתפקידים חברתיים שונים שמסייעים לו לבנות את זהותו העצמית הן בתוך המשפחה והן מחוצה לה. מנקודת המוצא של המערכת המשפחתית, זוהי תקופה בה המשפחה מתנסה בניסיונות "יציאה" הדרגתיים של אחד מחבריה שמשנים איכותית את תהליכי האיזון והלכידות שהשתמרו במשפחה מהשלב ההתפתחותי הקודם.
קשריו של המתבגר מתהדקים עם מערכות חברתיות חוץ משפחתיות כגון: קבוצת השווים, קבוצות התייחסות שונות וכן קשרים משמעותיים עם מבוגרים אחרים. לפיכך גיל ההתבגרות מחייב את המשפחה להשמת הגבולות הפנים- משפחתיים שמובילה לשינוי בדפוסי האינטראקציות בין חברי המשפחה וכן להגמשת הגבולות בין המשפחה למערכות חברתיות חוץ- משפחתיות.
לעתים, יש אפשרות של הצטלבות בין המעבר של גיל ההתבגרות (דור הילדים) עם המעבר של שנות ארבעים (דור ההורים) שעלול להעמיק את חוסר האיזון במערכת המשפחתית.
מנקודת מוצא מערכתית השינויים הבולטים במשפחה כרוכים בשינוי החוקים, שינוי הגבולות וחלוקת אחריות ופתיחת המשפחה לגורמים חוץ- משפחתיים.
אמנם היחסים בין המתבגר להוריו הם בעלי אופי היררכי במובן שההורים ממשיכים להיות אחראים למתבגר ולפיכך מקור הסמכות והמנהיגות במשפחה נשאר בידיהם, אך התפתחותו של המתבגר בהיותו בסטאטוס של כמו- בוגר הן במשפחה והן מחוצה לה, מוביל לשינוי במידת הסמכותיות והשליטה שיש להורים כלפי המתבגר.
מערכת היחסים המאוזנת היא זו שמתייחסת למתבגר על בסיס שוויוני יותר תוך כדי מתן כבוד והערכה לאישיותו, רצונותיו וצרכיו בלי לצמצם את המרחב האוטונומי שהוא ראוי לו כדי לממש את משימת ההתפתחות של בניית העצמי ותהליך הפרידה מההורים. בשלב זה נחוצה תקשורת פתוחה שמאפשרת משא ומתן לגבי שינוי החוקים בהסדרים שנוגעים ישירות למתבגר והם בעלי משמעות גם לחברי המשפחה (כגון:ילדים צעירים במשפחה). המשימה ההתפתחותית של המשפחה עם ילדים בגיל ההתבגרות היא לספק סביבה שמעודדת את תהליך האינדיבידואליזציה תוך כדי שמירה על המבנה של המשפחה.
אנו מודעים לקשיים של המתבגרים כגון: שינויים הורמונאליים, משברים חברתיים, בלבול, זהות לא מגובשת, חצ'קונים, אבל מעט מדברים על הקשיים של ההורים בהתמודדות עם המתבגר.
הורים מרגישים לעתים חסרי אונים ומדווחים על תחושות ייאוש שמתבטאות בקשיים נפשיים ופיזיים, מצד אחד יש דרישה מהסביבה להתייחס למתבגר בהבנה ובהתחשבות ולהתעלם מהמצוקה של ההורים. במקרים מסוימים תפקוד ההורים מסתכם בלתת, להעניק, להתחשב, להקשיב, ללא שום דרישה או ציפייה לשיתוף פעולה מצד המתבגר. מצב זה גורם בהדרגה לביטול הסמכויות כהורים.
כמה עצות שיעזרו להתמודדות עם המתבגר:
• לשמור על היררכיה משפחתית בה ההורים הם המבוגרים האחראים. • לא להפוך את המתבגר לחבר או פרטנר. • גבולות ברורים, גמישים, אבל עקביים. • המתבגר מחפש לגבש את זהותו, ולכן בשלב זה ההורים לכאורה פחות חשובים. "לא לנסות לקנות את אהבתו". • הורים שמרגישים אשמה מנסים לפצות את המתבגר במקום להתמודד איתו. • לזכור שלמתבגר יש זכויות אבל גם חובות. לקבוע אותם בבירור. • לחזק ערוצי תקשורת פתוחים. זה מחזק את הקשר ומונע אי הבנות.
פיתוח הזהות העצמית והעצמאות של המתבגר "דורש" לעתים מרד וויכוחים כי הוא מתנסה בתוך המשפחה במטרה לפתח אוטונומיה. המתבגר זקוק למשענת הרגשית של ההורים בשעה שההורים חייבים לשמור על עצמם